ניצולה קטנה

הפינה של גאיה גולדברג, רכזת הפרויקט שלנו לאימוץ תרנגולות מכלובי סוללה בגינות וחצרות.

כשראיתי אותה לראשונה, חשבתי שמדובר בעוד גופה של תרנגולת, נמעכת ונרקבת תחת רגלי חברותיה בכלוב הסוללה הצר.

כשהתקרבתי, ראיתי שהיא עדיין נושמת. נדהמתי לראות כמה קטנה ושברירית היא.

כרבולתה הפצפונת היתה מעוכה ולבנה לחלוטין.

היא שכבה שם, כמעט חסרת נוצות, עורה חשוף ופצוע מהחיכוך התמידי בסורגי המתכת. ואז, נעו עפעפיה, ואט-אט היא פקחה את עיניה, ונתנה בי מבט עייף ורדוף.

חילצתי אותה מהכלוב ואימצתי אותה אל ליבי. ידעתי שהסיכויים להציל אותה קלושים, אבל לפחות ארפד לה באהבה את שעותיה האחרונות בעולם הזה, ממנו ידעה רק מצוקה, סבל ופחד.

והנה היא, חודש אחרי. מתאוששת ומשתקמת. מתכסה שוב בנוצות חדשות ולבנות.

היא לא יכולה ללכת, רגליה מעוותות וכפות רגליה עולות זו על זו. כשהיא רוצה להתקדם היא נעזרת בכנפיה.

אבל טוב לה. יושבת לה בחצר שלי, חופשיה, רגועה ונינוחה.

נושמת אוויר צח, שקועה עד צווארה בסבך השיבולים – ממנו היא מציצה בסקרנות אל העולם, נוברת בעשב הטרי וסועדת ממנו את ליבה.

וכך, כמה פעמים ביום, אני יוצאת מהפייסבוק, מהמאבק, מהתגובות המתסכלות, מתמונות הזוועה ומהתיעודים הקשים, יוצאת לי אל החצר ומביטה בקטנה הזאת.

נזכרת איפה הייתה ואיך נראתה לפני חודש… ואיפה היא נמצאת ואיך היא נראית היום.

והרגש הזה שממלא לי את הלב, קוראים לו – אושר.