fbpx דלג לתוכן

תינוק שאומץ על ידי זאבים?!

6 סיפורים של ילדים שגודלו על ידי בעלי חיים!

"מה הקטע?" // פרק 9

אימוץ ילדים יתומים נתפס כאחד מהדברים הכי מוסריים שאפשר לעשות, ובצדק! מה יותר מרגש מזה? אבל מסתבר שגם על הפטנט הזה אין לבני האדם זכויות יוצרים. כנראה לכל החיות שמטפלות בצאצאים יש איזשהי נטייה טבעית לאמץ גורים זנוחים שאין להם קשר אליהם. לפעמים הדחף להגן על היצור הקטן והפגיע ולטפל בו גורם לחיה להתעלם מזה שהוא ממין שונה; כמו הקופה מהודו שאימצה גורת כלבים יתומה

לפעמים חיה תאמץ אפילו גור ממין שהיא אמורה בכלל לראות בו טרף, או ממין שטורף לרוב את בני המין שלה! אולי יצא לכם לראות הסרטונים הממיסים של חתולות שמאמצות אפרוחים ומטפלות בהן כאילו היו שלהן? או כשתרנגולות מאמצות חתלתולים בתמורה… ואם חשבתם שזה משהו שקורה רק אצל חיות מבויתות, שלא צריכות לצוד כדי להתקיים, אז לא! אותן תופעות ממש קיימות בטבע, עם חיות בר. ככה למשל מדענים גילו להקת לווייתנים שאימצה דולפין עם עיוות בעמוד השדרה, דולפינה שאימצה גור לווייתן, לביאה שאימצה גור אנטילופה... ולפעמים קורה גם שחיות מאמצות… ילד נטוש. 

מה עולה בגורלו? מה קורה כשילד כזה מגיע חזרה לחברת בני האדם? ומה זה מלמד אותנו על ההפרדה הכביכול ברורה בין טבע - לתרבות? על כל זה - בפרק 9 של "מה הקטע". 

טבע ותרבות

ילדים שגודלו על ידי חיות אחרות נראים לנו די מוזרים ואפילו מרתיעים. אחת הסיבות לזה היא ההבחנה המקובלת בין טבע לתרבות, שנראית לנו מובנת מאליה. הילדים האלה מערערים על ההבחנה הזאת. חיות מבחינתנו שייכות לטבע ויש להן רק "טבע", הכל אצלן מולד; לנו, בני האדם אולי יש גם "טבע", אבל מה שנרכש - התרבות, זה נחשב בכל מקרה למגרש המשחקים הפרטי שלנו. וזה נכון אם אנחנו חושבים על תרבות בתור קונצרטים ומוזיאונים, אבל "תרבות" היא גם דברים הרבה יותר בסיסיים. למשל, מנהגי היומיום או סוגי הכלים שמקובלים בחברה מסוימת. אתם יודעים, כמו שביפן משתמשים בצ'ופסטיקס וכאן במזלגות. תצפיות שיטתיות בבעלי-חיים מגלות שתרבות במובן הזה היא ממש לא המצאה של בני-אדם. מסתבר שהמנהגים של בעלי-חיים לא זהים בכל מקום, אלא משתנים לפי התנהגות נלמדת, שמועברת מדור לדור בקבוצה. חוקרים גילו, למשל, שללהקות שונות של שימפנזים יש עשרות מנהגים שונים שקשורים לשינה, לחיזור, לטיפוח הדדי, להכנת כלים ולשימוש בהם... והצעירים בקבוצה לומדים אותם מהמבוגרים ומלמדים אחר כך את הצעירים מהם, בדיוק כמו אצלנו.

בואו נראה עוד שתי דוגמאות לתרבויות של בעלי חיים, ובשביל העניין - כאלה שפחות מדברים עליהם: 

1. דוגמה ראשונה היא של תרבות מוסיקלית. עפרונים צפון-אפריקניים מתקשרים ביניהם באמצעות קריאות ושירה, שמשתנים בין עפרוני לעפרוני. לכל זכר יש שיר ייחודי משלו. אבל מסתבר שהרבה מהגיוון בשירה ה"אישית" מושפע מהשירים שהוא נחשף אליהן מעפרונים שכנים. כמו שמוזיקאים מושפעים מהתרבות המקומית. חוקרים מצאו שככל שהעפרונים מבודדים יותר (בגלל שטחים בנויים וחקלאיים למשל) - השירה שלהם פחות מגוונת. פשוט יש להם פחות ממי ללמוד ולקבל השראה, וגם פחות בסיס להמצאת חידושים. תחשבו כמה מוסיקה צריך לשמוע מלחין לפני שהוא מלחין בעצמו. בקהילות עפרונים מבודדות מאוד, מבחר הקולות הוא רק 8% מבאוכלוסיות רגילות!

למרבה הצער, נקבות העפרונים מאוד בררניות ובעלות סטנדרטים מוסיקליים מחמירים. עד כדי כך שהסיכוי של זכר מאזור מבודד להרשים נקבה חולפת הם אפסיים. ובקיצור, לעפרונים יש תרבות. לא רק הגנטיקה קובעת מי יצליח למצוא זיווג משמיים - אלא גם הסביבה החברתית.

עפרוני ועפרונית. סטנדרטים מוסיקליים מחמירים

2. דוגמה נוספת לתרבות היא קידוש של מקום מסוים. מסורת יכולה להפוך אזור מסוים למיוחד מאוד, ככה שרק בו יתבצעו פעולות חשובות מסוימות, למרות שאפשר לעשות אותן בעצם בכל מקום. דגי טלסומה ראש כחול, למשל - הצבעים שלהם ממש מהפנטים, נכון?...סליחה - נוהגים לייסד אתרי הזדווגות קבועים, שנשמרים בקהילה דור אחרי דור, למרות שהמקומות האלה שרירותיים לגמרי. דגי הטלסומה זוכרים את מקום ההזדווגות המיוחד בראש הכחול שלהם, והבוגרים מלמדים את הצעירים שלשם צריך לשחות כשההורמונים מתחילים להשתולל.

מדענים הוכיחו - בצורה אכזרית - שהמיקום הזה הוא מסורת נלמדת שלא מוכתבת על ידי הסביבה או הגנים של הדגים. כשהם עקרו אוכלוסיות שלמות ממקומן והכניסו אוכלוסיות של אותו מין ממקומות אחרים, הם הראו שהמסורת נשמרת רק כל עוד נשארו מספיק דגים מהאוכלוסיה המקורית להעביר אותה. גם זו דרך להוכיח קיום של תרבות: להחריב אותה. בכל אופן, זה שיש לדגים מסורת נלמדת, מראה שיש להם תרבות. 

מדענים הראו שהנטייה של חיות חברתיות לחקות אחת את השנייה, אפילו חיקוי פשוט של תנועות בניסיון להשתלב, היא נטייה חזקה ונפוצה מאוד. ולא רק אצל קופים. חיקוי זה האופן שבו חיות לומדות המון מיומנויות והרגלים חשובים. ובמילים אחרות: לבעלי-החיים יש תרבות. ההבחנה בין טבע לתרבות היא לא חותכת, אלא מדובר בעניין של מידה.

למעשה, לא צריך תצפיות על שימפנזים, עפרונים או דגים כדי להבחין שחיות מתנהגות לפי מסורת נלמדת ולא רק לפי אינסטינקטים. אפילו החיות המבויתות שסביבנו מתנהגות שונה מאוד מחיות שגדלו בלי בני-אדם. החיות האלה נקלטו למעשה בתוך התרבות האנושית והפכו לחלק ממנה. אפילו אם הן יחיו בחופשיות אחרי שהתבגרו בין בני-אדם - הן ילמדו את הגורים שלהן הרבה ממה שלמדו בתרבות האנושית. אבל מה לגבי קשרים הפוכים? מה קורה כשחיות לא-אנושיות מקבלות ילדים אנושיים לתוך החברה והתרבות שלהן?

ילדים פראליים

מיתוסים ואגדות על ילדים שגודלו על ידי חיות קיימים בהמון תרבויות. כולנו מכירים את ספר הג'ונגל, הסיפור של מוגלי שעובד לכמה סרטים. גם טרזן הוא סיפור דומה. וגם המיתוס העתיק של האימפריה הרומית שמספר שאת העיר רומא ייסדו רמוס ורומולוס, זוג תאומים שגודלו על ידי זאבה. אבל האם יש אמת מאחורי האגדות הפופולאריות האלה? 

האנתרופולוגית-פילוסופית ברברה נוסקה (Noske) עשתה מחקר בדיוק על זה. היא מצאה שבמשך 600 השנים האחרונות התגלו ודווחו ברחבי העולם כ-50 מקרים אמינים של ילדים שנזנחו על ידי המשפחות שלהם, ואומצו על-ידי חיות ממינים שונים: זאבים, כבשים, דובים, עזים, צבאים, קופים, פרות... ואפילו יענים. הילדים המאומצים נקראים "ילדים פראליים". feral הוא מושג שמתאר חיות מבויתות שעברו לחיות חיי בר, כמו סוסי המוסטאנג באמריקה למשל. 

הסיפורים האלה הרבה פעמים מלאי מסתורין, וקשה להפריד לפעמים בין דיווחים אמיתיים לפנטזיות. הסיפורים יכולים, למשל, לשקף את החרדה של האנשים שנאלצו פתאום להתמודד עם טשטוש גבולות לא מוכר בין "אדם" ל"חיה" והגיבו בתיאור מוגזם של כל מאפיין "חייתי" בילדים. אבל למזלנו, חלק מהסיפורים התרחשו לאחרונה, כשיש הרבה יותר תיעוד ואפילו צילומים. בנוסף, אנחנו לא חייבים להאמין לכל פרט בסיפורים האלה בשביל ללמוד מהם על התופעה; אפשר ללמוד מהשוואה בין הסיפורים. פרטים שחוזרים שוב ושוב בעשרות סיפורים שונים שמגיעים ממקומות וזמנים שונים לגמרי הם כבר עדויות אמינות יותר לתופעה הנדירה והמרתקת הזאת.

אז בואו נראה 6 סיפורים של ילדים פראליים ממקומות שונים בעולם - אבל רק ממאה השנים האחרונות, כי יש מהם לרוב יותר עדויות וראיות אמינות. רק לפני שאני מתחילה עם הסיפורים - אזהרה קטנה: זה ממש לא סיפורים שמחים וכיפיים כמו "ספר הג'ונגל"... מדובר על ילדים שהרבה פעמים פשוט נזנחו על ידי המשפחה שלהם ונאלצו להתמודד עם אתגרים שאף ילד לא אמור להתמודד איתם. וגם... לילדים האלה הרבה פעמים לא חיכה עתיד טוב יותר אחרי שהתגלו והוחזרו לחברה האנושית. מוכנים? 

1. "ילד העזים מהרי האנדים"

דניאל חי בטבע במשך 8 שנים, מגיל 4. הוא התגלה ב-1990 בהרי פרו, כשהוא בן 12, ו… חבר בעדר של עזי הרים! באופן די על אנושי הוא הלך ורץ על ארבע עם היצורים המדהימים האלה, עם כישורי הזינוק והאחיזה הלא סבירים שלהם. הוא אכל פירות יער ושורשים ואפילו ינק לפעמים מהעזים המיניקות. את השם דניאל העניקו לו מדענים מאוניברסיטת קנזס שחקרו אותו. לדבריהם, לילד לא היו שום כישורי שפה אנושיים, אבל הוא לא התקשה לתקשר עם עזי ההרים, שהוא ראה את עצמו כנראה כאחד מהם. 

2. ג'ון סבוניה מאוגנדה

ג'ון היה רק בן 5 כשאבא שלו הרג את אמא שלו, ותלה את עצמו. כשאף אחד לא הגיע לעזור לג'ון הקטן, הרעב גרם לו לבסוף לצאת ליער לחפש אוכל. אבל הוא מצא הרבה יותר מזה. להקה של קופי ורווט שפגש אימצה אותו אליה וטיפלה בו. הוא חי איתם במשך שנתיים, ולמד מהם איך לאכול, לישון ולחיות בג'ונגל. כשהיה בן שבע, הוא נמצא, ואחרי מאבק עם להקת הקופים שניסתה להגן עליו, הוא נלכד והועבר לכפר קרוב. בהתחלה הוא תקשר עם האנשים רק באמצעות בכי וצעקות לא מובנות וכולם פחדו מההתנהגות הפראית שלו. עם הזמן הוא הורגל לחברת בני אדם, אבל לעולם הוא לא יתפקד כאדם נורמלי. 

3. "ילד הכבשים" מברית-המועצות

הוריו של "ילד הכבשים" מברית-המועצות (לשעבר), עזבו את הכפר הנידח שבו חיו כדי למצוא עבודה בעיר, והוא נשאר עם סבתא שלו. הסבתא טיפלה בו ככל יכולתה, עד שמתה יום אחד והוא נשאר לגמרי לבדו. הוא יצא מהבית ומצא עדר כבשים שהסכים לאמץ אותו. הכבשים טיפלו בו והגנו עליו במשך 8 שנים, עד שהתגלה ונתפס בגיל ארבע עשרה. כשהוחזר לחברה האנושית, הוא לא הצליח לדבר או לתקשר בדרך אנושית מקובלת, והוא סירב בעקשנות להשתמש בשירותים... 

4. אוקסנה מלאיה מאוקראינה

אוקסנה היא ילדה אוקראינית שחיה עם כלבים במשך שש שנים. אוקסנה התחילה את חייה כשהיא נזנחת על ידי הוריה האלכוהוליסטים במשך תקופות ארוכות. כשאוקסנה היתה בת שלוש, היא חיפשה קצת חום ונחמה, זחלה והתכרבלה עם הכלבים שחיו בחוץ. הכלבים הגנו עליה מהקור, אירחו לה חברה וחלקו איתה את האוכל שמצאו. במשך השנים ההתנהגות של אוקסנה נהייתה דומה יותר לזו של הכלבים מאשר לזו של בני אדם. היא הלכה על ארבע, חשפה את השיניים, נהמה, נבחה, ואכלה כמו הכלבים. 

בסוף השירותים הסוציאליים הגיעו, ואחרי כמה נסיונות שבהם לא הצליחו לתפוס אותה (בין השאר, היא נשכה אותם) העבירו אותה לטיפול - שבאופן מאוד נדיר הצליח. כשהיא התחילה בטיפול, אוקסנה זיהתה רק את המילים "כן" ו"לא". אבל עם השנים, הצליחו להרגיל אותה לרסן את ההתנהגויות הכלביות שלה. היא למדה לדבר בצורה טובה, וכיום היא חיה בחווה שיקומית, אבל מבחינות רבות היא עדיין - ותמיד תישאר - ילדה. 

אחרי הרבה שנים הודתה אוקסנה בתוכנית אירוח שהסיפור שלה קצת פחות דרמטי ממה שהוצג בחלק מכלי התקשורת. בתקופות שההורים שלה הזניחו אותה - היא באמת חיפשה את חברת הכלבים ולמדה לחקות אותם כי הם הגיבו אליה - בניגוד להורים שלה. אבל היו כנראה גם תקופות אחרות, שבהן היא כן זכתה לטיפול ולחברה של בני אדם. העובדה שאוקסנה לא הייתה מנותקת לגמרי מהחברה האנושית לאורך שנים רצופות, היא זו שאפשרה לה כנראה להיקלט בה בחזרה בהצלחה גדולה. 

"להפוך אותם לבני אדם"

שני הסיפורים האחרונים שאני אציג, שניהם של ילדים שנמצאו חיים כחלק מעדר צבאים, אבל מבחינות רבות הם מייצגים את שני הקצוות המנוגדים של היחס שקיבלו הילדים הפראליים. כמעט בכל מקרי הגילוי של ילדים פראליים השתמשו באלימות נגד "החייתיות" של הילדים. רוב הילדים למעשה ניצודו ונכלאו. כמו חיות הבר שאיתם חיו - הם ראו בבני האדם איום זר. הרבה פעמים, כדי לתפוס אותם בלי להסתכן במאבק, פשוט הרגו את המשפחה שאימצה את הילדים וטיפלה בהם במסירות במשך שנים, כשאף אדם לא היה שם בשבילם. והמשימה שהציבו לעצמם האנשים שאליהם הובאו הילדים הייתה תמיד זהה: "להפוך אותם לבני אדם". ומהר. הילדים, שנכשלו כצפוי לעמוד בציפיות, ספגו לפעמים טיפולים מזעזעים כדי שיפסיקו כבר "להתנהג כמו חיות".

5. "ילד הצבאים" מסוריה

מקרה אחד, של ילד בן 9 שנמצא חי עם עדר צבאים בסוריה ב-1946, מסמל היטב את האלימות הקיצונית שהופעלה כדי לסלק את ה"חייתיות" של הילדים. הילד הזה, שהיה רזה אבל חזק ובריא, הצטיין ביכולת ריצה וקפיצה שלא מוכרות בתוך החברה האנושית. אם הדיווחים מדויקים - הוא רץ עם הצבאים במהירות של מעל 50 קמ"ש, בדילוגים של 4 מטרים, ועקף בכך את כל אלופי העולם בריצה - ובסגנון ייחודי מאוד. הצבא העיראקי תפס אותו והעביר אותו ל"טיפול", אם אפשר לקרוא לזה ככה. הטיפול התמקד בנסיונות לרסן את הקפיצות שלו, בלי הצלחה. 

יש גרסאות שונות לגבי מה שעלה בגורל הילד. בכולן מציינים שהוא ניסה לברוח, ואפילו קפץ מהקומה השנייה ישר לרחוב. לפי נוסקה, תפסו אותו וגרמו לזה שלעולם לא יוכל לקפוץ ולרוץ שוב: הם חתכו את גידי הרגליים שלו. לפי אחרים, לא ברור מה עלה בגורל הילד, ויכול להיות שנמלט. הלוואי.

רק במקרה אחד, לדברי החוקרת נוסקה, לא ניסה האדם שמצא את הילד לצוד ו"לתרבת" אותו. הסיפור שלו חריג מאוד - ויש סיבות לחשוד באמינות שלו. אבל הוא מייצג את המקרה היחיד מהמאה האחרונה בו לא הצליחו לתפוס את הילד, ולכן נראה לי ששווה לספר אותו. במקרה מהסוג הזה, אם קרה, ברור שיהיו גם פחות ראיות. אז יאללה.

6. "ילד הצבאים" ממדבר סהרה

את הסיפור הזה הביא ברובו איש בשם ז'אן קלוד-ארמן (Armen), שעבד במערב מדבר סהרה לפני 60 שנים. נוודים מקומיים סיפרו לו על ילד שחי יחד עם עדר צבאים, אבל הם חשבו שהוא רוח רפאים והתרחקו ממנו. ארמן טען שהצליח לאתר את הילד, שהיה בן עשר בערך, וצפה בו מנתר עם להקת הצבאים. כשחזר לצרפת, שיתף ארמן בסיפור ובתצפיות פרופסור לאנתרופולוגיה, והם החליטו לא לפרסם את הסיפור מחשש לגורל הילד. אם זה קרה - זו היתה הפעם היחידה בה ידוע לנו על החלטה יוצאת דופן מהסוג הזה. מאוחר יותר הילד אותר על-ידי חיילים אמריקאיים שרדפו אחרי העדר במסוקים - ונכשלו. אחרי שנתיים ארמן חזר למקום, שהיה בתקופה של סערה פוליטית. מפקד צבא דרש להתלוות אליו, ורדף אחרי הילד בג'יפ. זאת הייתה הפעם האחרונה שארמן ראה את הילד.

סיכום

הילדים הפראליים הפכו ליצורים שונים מאוד מילדים שגדלו בחברת בני-אדם. בהמון מובנים, גם גופניים, הם דומים יותר לחיות שאימצו אותם מאשר לבני-אדם. הם הצטיינו בחוש ריח ובחוש שמיעה מפותחים מאוד ונהגו לרחרח כמו שעשו החיות שאימצו אותם. לא מדובר רק על חיקוי של תנועות אלא על יכולת על-אנושית (כביכול) לשאוב מידע מהסביבה באמצעות החושים אלה, שהתפתחו מאוד עם השימוש המוגבר בהם בגיל צעיר. הילדים הפראליים ליקקו את הפצעים כשהם נשרטו, כמו חיות בר. ילדות שגדלו עם זאבים אכלו בשר נא, וילדים שחיו עם צבאים ליחכו צמחים מהקרקע. הרבה מהילדים הפראליים הלכו על ארבע במהירות עצומה, ופיתחו עור עבה מאוד בנקודות המגע עם הקרקע וכוח יוצא דופן בזרועות וברגליים.

הילדים הפראליים למדו לא רק לנוע ולפעול כמו בני-משפחותיהם המאמצות, אלא גם לתקשר ולחשוב כמוהם. ההשתלבות שלהם בחברה המאמצת הייתה מדהימה. הכומר שטיפל בילדות שגדלו עם זאבים בהודו סיפר שאחת מהן ניגשה לכלבים שהיו תוקפניים בדרך-כלל, ולהפתעתו הם קיבלו אותה כאילו הייתה בת-מינם, ולאחר סדרת רחרוחים אפשרו לה לאכול מהמזון שלהם - עצמות ושאריות בשר. ילד-הצבאים מסוריה קיים תקשורת מורכבת מאוד עם הצבאים בעזרת מחוות גוף וקולות, כמו יתר החברים בלהקה. סימנים שהצבאים העבירו באמצעות נפנוף האוזניים, הילד ביצע בעזרת הבעות פניו, ובמקום מחוות זנב הוא אותת באצבעות. לפי הדיווחים, היה נראה שהצבאים מבינים את הסימנים האלה בלי בעיות. כשנתפס, הבחינו שהוא נוהג לכווץ את שרירי הקרקפת, האף והאוזניים שלו בתגובה לרעש הקל ביותר, ממש כמו צבי. לפי הדיווחים, אפילו כשישן הילד נראה עירני באופן לא אנושי, והיה מרים את הראש ומרחרח סביבו כמו צבי בתגובה לקולות. 

הילדים הפראליים, שננטשו על ידי החברה שהייתה אמורה לדאוג להם, הפגינו גמישות ותושייה עצומות שהצילו אותם ממה שנראה כמו מוות בטוח, והצליחו להתאים את עצמם לתרבות המשפחות המאמצות שלהם למרות המון אתגרים פיזיים ונפשיים. גם החיות הפגינו גמישות, פתיחות ואפילו רוחב לב כשאימצו יצור שונה כל-כך, טיפלו בו, הדריכו אותו, הגנו עליו ולמדו לתקשר איתו. במקרים מסוימים, הילדים הפראליים הצליחו להתקרב לחיות ולתקשר איתן יותר מכל אדם אחר אי פעם. במידה רבה, הם הפכו להיות החיות האלה. הילדים למדו את כל זה בגלל שעמדה בפניהם ברירה אכזרית ופשוטה: להצליח בזה - או למות. אף אחד מאיתנו, לא זואולוגים מומחים ולא אנשים ש"מתים" על הכלבים והחתולים שלהם - לא עמד מעולם בפני ברירה כזו: תמיד אנחנו השולטים בסיטואציה, או שאנחנו צופים מרחוק, חופשיים לחלוטין. 

האמינות של סיפורי הילדים הפראליים בהחלט בעייתית, אבל לתופעה עצמה ולכמה מאפיינים חשובים שלה יש מספיק הוכחות. מה הסיפורים מלמדים אותנו? אשמח לשמוע מה אתם חושבים בתגובות. הנה מה שאני חושבת שאפשר ללמוד מהם. דבר ראשון, הם מלמדים אותנו שכשבני-אדם נאלצים להתקבל על-ידי חיות בתנאים שלהן - העולם שלהן מתגלה כעשיר, מורכב ומפותח הרבה יותר ממה שאנחנו משערים. הם גם מלמדים אותנו ש"חיות פרא" שאנחנו משתמשים בהן הרבה פעמים כדימוי לרוצחים צמאי דם - יכולות להיות רחומות ואציליות הרבה יותר מאשר בני אדם לפעמים, ובטח יותר מההורים הביולוגיים של הילדים הפראליים. שובר לב במיוחד לחשוב על זה כשאנחנו יודעים איך אנחנו מתייחסים היום למיליוני הגורים של חיות ממינים אחרים באדישות מפלצתית לסבל ולמצוקה שלהם, מצופפים אותם עד מוות, חותכים להם איברים, מעוותים גנטית את הגוף שלהם... 

ואני גם לומדת מהמקרים המיוחדים האלה שהגבול בין מין אחד לאחר הוא לא איזה חומה טבעית. בעלי חיים ממינים שונים משתפים פעולה בדרכים רבות, כמו למשל במקרה של דגי הנקאי שדיברתי עליהם בפרק הקודם, ולפעמים גם עוזרים אחד לשני בצורות לא צפויות. ואני גם מבינה הרבה יותר שגם לחיות ממינים אחרים יש תרבות - מסורת, הרגלים, מנהגים, שהם מעבירים מדור לדור, ושהם מוכנים לחלוק גם עם בני אדם שלא מנסים להרוג או לנצל אותם - אלא זקוקים לעזרתם.

מקורות ומידע להרחבה

בעברית:

אריאל צבל, תרבויות בעלי-חיים: ספקנות ואידיאולוגיה בתחום מחקר מדעי חלוצי 

אריאל צבל, ילדים מתרבות אחרת: על ילדים שגודלו על-ידי חיות ממינים אחרים

"האיש שגדל עם זאבים מודה שחייו נהרסו מאז חזר לחיות לצד בני האדם", וואלה

אבי אליהו, "ילדי הפרא", מאקו

תמרה טראובמן, "המחקרים מוכיחים: לחיות יש תרבות ומודעות עצמית", הארץ

באנגלית:

Animal culture, Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/Animal_culture

Louise Fabiani, “ANIMALS HAVE CULTURE TOO”, 14.6.2017, https://psmag.com/news/animals-have-culture-too

Barbara Noske, “Beyond Boundaries: Humans and Animals”, (Montreal, New York and London: Black Rose Books, 1997)

Jean-Paul Armen, Gazelle-Child: A Child Brought Up by Gazzeles in the Sahara Desert, (London, Picador, 1976)

Gruber, T., Luncz, L., Mörchen, J. et al. Cultural change in animals: a flexible behavioural adaptation to human disturbance. Palgrave Commun 5, 64 (2019). https://doi.org/10.1057/s41599-019-0271-4

Thibaud Gruber, Martin N. Muller, Pontus Strimling, Richard Wrangham and Klaus Zuberbu¨hler, "Wild Chimpanzees Rely on Cultural Knowledge to Solve an Experimental Honey Acquisition Task," Current Biology 19 (21), 17.11 2009, https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19853447

Andrew Whiten and Alex Mesoudi, "Establishing an Experimental Science of Culture: Animal Social Diffusion Experiments," Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences 363 (1509), 12.11.2008 https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2607342/

Rachel L. Kendal, "Animal ‘Culture Wars’," The Psychologist 21 (4), April 2008 https://www.researchgate.net/publication/287118296_Animal_'culture_wars'

Paola Laiolo and José Luis Tella, "Erosion of Animal Cultures in Fragmented Landscapes," Frontiers in Ecology and the Environment 5 (2), March 2007,  https://doi.org/10.1890/1540-9295(2007)5[68:EOACIF]2.0.CO;2

Eytan Avital and Eva Jablonka, Animal Traditions: Behavioural Inheritance in Evolution, (Cambridge: Cambridge University Press, 2000)

Robert R. Warner, "Traditionality of Mating-Site Preferences in a Coral Reef Fish," Nature 335 (6192), 20.10.1988, https://www.nature.com/articles/335719a0

 

סרטוני אנימלס