ציורים תמיד היו כלי מדהים להעברת מסרים ומחשבות
מאז תקופת האדם הקדמון השתמשנו בציורים כדי לבטא את עצמנו
כדי להעביר מידע, רגשות, מיתוסים ותפיסות
וכדי לנסות לתפוס את המציאות ולשלוט בה
אבל מה נשאר מזה בעולם של מצלמה בכל כיס?
האם ציורים עדיין יכולים להיות רלוונטיים?
האם הם יכולים להשפיע ולהעביר מידע בצורה שאף צילום לא יכול?
האם הם יכולים לגרום לאנשים לחשוב מחדש על דברים?
ובקיצור – האם הם יכולים לשנות את העולם?
הציירת סו קו יצרה כמה מהציורים החזקים והמפורסמים ביותר בעולם בנושא היחס של האנושות לבעלי-חיים
אם תשאלו אותי – הציורים שלה יכולים לשנות את העולם, והם כבר משנים אותו
בפרק הזה ננסה להבין קצת את עולם היצירה העשיר והמרתק שלה
ואת מה שמניע אותה להמשיך ליצור, בסבלנות וביצירתיות ואפילו באופטימיות
מתוך כמה מהמקומות האפלים ביותר בעולם
בפרק הזה אתאר כמה סיטואציות קשות, ואראה ציורים בנושאים אפלים
אבל מבטיחה שלא יהיה הפעם אף צילום קשה לצפייה
סו קו היא גם מאיירת חברתית-פוליטית מוערכת מאוד בתחומים אחרים
סו נולדה באנגליה, למדה אמנות, עברה לארה"ב והתפרסמה כמאיירת
בעיתונים הגדולים והנחשבים – ניוזוויק, ניו יורקר, מגזין טיים… מה לא
ציורים שלה הוצגו בעשרות תערוכות בארצות-הברית ומחוצה לה
והן נמצאות באוספים של מוזיאונים בולטים בעולם
סו יצרה סדרות של ציורים על נושאים חברתיים טעונים כמו
האפרטהייד בדרום אפריקה, דיכוי שחורים בארצות-הברית, משחטות, משקים תעשייתיים,
פגיעה בעניים, איידס והזנחת החולים, ניסויים בחיות, גני חיות, משלוחים חיים, ועוד ועוד
קל לראות שהפגיעה בחיות היא הנושא המרכזי, אבל לא היחיד, ביצירות שלה
כשאני נחשפתי לראשונה לציורים של סו קו הייתי טבעונית טרייה
רק התחלתי להפנים שבכל מקום שבו כולאים בעלי חיים למטרה מסחרית
מתרחשים בדרך כלל דברים נוראים
הציורים של סו קו לא רק לימדו אותי על כל מיני דברים ספציפיים שעושים לבעלי חיים
כמו מיולסינג או חיתוך מקור
והמחישו לי כמה אפלה וסבל יש שם
אלא גם ביטאו את הרגשות שלי נגד כל זה בצורה שלא ראיתי כמוה עד אז
והאמת שעוד מתחילת הסדרה של "מה הקטע" פינטזתי לעשות עליה פרק
מה גרם לסו קו להיות רגישה כל כך לגורל הקשה של עניים, חולים, בעלי חיים?
הכל התחיל כבר בילדות שלה
היא סיפרה בראיון מה גרם לה לפתח כבר כילדה ביקורת על הצדק של עולם המבוגרים:
סו גם מתארת, בציור ובטקסט, אירוע אחד שהשפיע עליה במיוחד:
במשך השנים הכירה סו פעילים לזכויות בעלי-חיים והצטרפה אליהם
בתמונה הזאת למשל, היא נראית בהפגנה למען "עגלי חלב"
כיום הפעילות החשובה ביותר של סו היא כמובן פרסום הציורים שלה
כבונוס, גם כל הרווחים מההדפסים והפוסטרים שהיא מוכרת
וגם מהרבה מכירות פומביות של ציורים מקוריים שלה –
נתרמים לארגונים למען בעלי חיים
בתור מי שהכירה אותה רק מהציורים, ממש התרגשתי להבין
שהיא לא חושבת שזה מתחת לכבוד שלה לעמוד עם שלט רק כי היא ציירת ידועה
אלא היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי לעורר מודעות, גם אם זה לא דרך האמנות שלה
סו קו מאמינה שכאשר חוסר צדק נחשף והופך לידע ציבורי – התיקון יגיע
היא מעידה על עצמה שהיא לא היתה יכולה לעשות את מה שהיא עושה
אם היא לא הייתה אופטימיסטית שמאמינה שהשינוי אפשרי
יש לה גם ציורים שמתארים יחסים אחרים לגמרי בין בני אדם לבעלי חיים
כמו ציור סעודת חג ההודיה שערכה חוות מקלט אמריקאית
שבה תרנגולי ההודו היו אורחי כבוד מאושרים, ולא חומר גלם מת
אבל האופטימיות של סו עומדת בפני אתגרים קשים במיוחד. למשל, במשחטות
סו כותבת על ביקור אחד במשחטה באריזונה:
הציורים של סו חזקים וישירים כמו בעיטה בבטן
בחלקם יש נגיעה קלה של אירוניה, בעיקר בטקסטים שהיא מוסיפה לפעמים
למשל: חברת הניסויים בבעלי חיים בספר "המכתב של פיט" עוסקת ב…
חיפוש תרופה לאמפתיה…
אבל הציורים עצמם קשים ומכאיבים
כמה אמנים פוליטיים, שמהווים חלק ממקורות ההשפעה של סו, מצליחים לרתק
בזכות שילוב של סאטירה על המעמדות הגבוהים
גם סו יודעת להצחיק – כשהיא מציירת פוליטיקאים, למשל
אבל היא לא מוכנה ללעוג לפועלים. תסתכלו למשל על הציור הזה, של פועל משחטה
אין בו שום דבר משעשע
גם הוא מוצג כקרבן חצי-מת של תעשיית הבשר
אותן סכינים שגדעו את הגפיים של העגל בציור
הם אלה שגדעו את האצבעות של הפועל, גם אם בתאונה
הכנות חסרת הפשרות של סו קו הפכה אותה לגיבורה של התנועה לזכויות בעלי-חיים
אבל מי שלא מסכים מראש להיחשף למציאות שהיא מתארת, עלול להירתע ולהתרחק
לא מעט מבקרים מתעלמים מהערך האמנותי של העבודות ומעדיפים לתקוף את התוכן שלהן
ובכל זאת, סו ביססה לעצמה נוכחות ציבורית בארצות הברית
דרך שנים של איורים בעיתונים הגדולים, ודרך המון תערוכות והרצאות
והביקורות שכותבים עליה
לכן גם מי שנרתע מהבוטות שלה עשוי להיחשף לציורים ולגלות עניין בתוכן שלהם
סו קו מציינת את הציירת קתה קולביץ כמקור השראה בולט
קולביץ יצרה רישומים והדפסים חזקים
שמתארים את האומללות של קורבנות עוני ומלחמות, בעיקר נשים וילדים
מקורות השראה בולטים אחרים של סו הם ציירי המאה ה-19
פרנסיסקו גויה בסדרת "אסונות המלחמה" שלו
והדפסים שפרסם אונורה דומיה בעיתונות
גויה, דומיה, קולביץ ואמנים נוספים שהשפיעו על סו
פעלו על הגבול שבין עיתונאות, אקטיביזם חברתי ואמנות
הם ציירו בתור עדי ראייה לאירועים בתקופת חייהם, בתקווה שמראה העיניים ישפיע
כמו שפול מקרטני אמר: "אם לבתי המטבחיים היו קירות שקופים – כולם היו צמחונים"
אבל אם רוצים לחשוף מה באמת קורה לבעלי החיים במקומות סגורים ורחוקים –
למה לבחור בציור דווקא?
למה לצייר כדי לחשוף אמת מוסתרת במקום פשוט… לצלם עם הטלפון?
סיבה אחת לפחות שסו הזכירה בראיון, היא שיש מקומות
שבהם צילום הוא כבר בלתי אפשרי:
דווקא בגלל שעיפרון נתפס בתור כלי תיעוד מיושן ולא אמין
האחראים במשחטות ראו בו ציוד "לא מזיק", שלא מסוגל לחשוף את מה שהם רוצים להסתיר
ומעבר לזה, ציורים כמו של סו קו, מפיקים תוצאה יותר אינטנסיבית ממצלמות
ציור מאפשר תיעוד אמפתי, עם תשומת לב לכל פרט ופרט שיופיע על הנייר
את הציור הזה למשל סו ציירה לפי צילום מטושטש
שצילם דרך אגב צוות אנימלס (אז אנונימוס) מרחוק מאוד בנמל אילת
בציור פתאום רואים את הפנים של האנשים והכבשים
העדות הצילומית המנוכרת על פעולה רחוקה ורגעית של זריקת כבש
הפכה בציור של סו לניתוח של אישיות, כוונות וחוויות
לפועלים יש פנים וגם לכל אחד מהכבשים
לפעמים סו מציירת גם את עצמה, המתעדת, כחלק מהסצנה במשחטה
לפעמים היא נראית כמו ילדה
בציור הזה מתואר מקרה ספציפי שבו היא נכנסה עם עוד פעילים למשחטה שנסגרה שבוע קודם
כל בעלי החיים שהיו שם בזמן הסגירה פשוט הושארו במכלאות למות לאט
אבל חלקם הצליחו לשרוד איכשהו, וחולצו על ידי הפעילים
סו משתמשת הרבה פעמים בצילומים תיעודיים כבסיס לציורים שלה
אבל לרוב היא נותנת להם פרשנות אישית
כמה מהעבודות שלה ממוקדות מאוד בהתרשמות ישירה
כמו דיוקן של עז עם תג אוזן, או חיה בודדת מחוץ להמון מצופף
עבודות אחרות משחזרות אירועים שסוקרו בעיתונות ועובדו על-ידי סו בפרשנות חדשה
למשל, בציור שמתאר אסון של אונייה שנשרפה כשהובילה מעל 40 אלף כבשים מאוסטרליה
אף אחת מהן לא ניצלה, וסו מנסה לשחזר את הרגעים האחרונים שלהן
עוד דוגמא לציורים שמסכמים אינספור צילומים לציור רחב-יריעה אחד
הם הציורים שלה על ה"טיפול" בחזירים בעקבות התפרצות מגפות
עשרות נקודות מבט אוחדו לציור אחד שכולל את רוב שרשרת החיסול הזוועתית הזו
או הציור הזה שמתאר מה בני אדם עושים לכרישים
סוג אחר של עבודות תיעודיות, הוא תיאורים כוללים של משחטות
שמציגים בתוך מסגרת אחת אירועים שונים שפשוט אי אפשר לראות בו-זמנית במציאות
רק חלק מהיצירה של סו הוא תיעודי
החלק האחר מייצג את העולם באופן מופשט יותר
גם בציורים ריאליסטיים, סו קו מתמקדת לפעמים בדימוי אחד חזק ומבודד
שמקבל מעמד של סמל, כמו כבשה ניצולה אחת מאוניית הובלה שטבעה
או להפך – לפעמים התיעוש ההמוני מיוצג בציורים באמצעות שכפול של המון גופים:
נוף שכולו בקר ב"מפטמה", "ים של חזירים" (או כבשים…)
המוני פרות שמחוברות למכונת חליבה
או אינספור שולחנות ניתוח במפעל לניסויים בחיות
אבל כמה מהציורים של סו קו בנויים מראש כמשל
הציור "זה פיקניק", למשל, נראה די מציאותי בגדול
אבל החלוקה המדויקת והחדה של הציור לשניים, בין העולם שבו מתקיים פיקניק בפארק
לבין עולם הניצול התעשייתי של בעלי החיים, שבו יש רק סבל
נותנת לו אופי של אלגוריה על העולם כולו
כמה מהרגעים הנעימים ביותר בחיינו, מתבססים על הזוועות הגדולות ביותר, אם הם כוללים מזון מהחי
או המזלגות בציור הזה, שהופכים באמצעות הגדלה עצומה, לקילשונים שההמון תוקף בהם חזיר תמים
הציור ממחיש איך סכו"ם, כלי שמייצג אכילה תרבותית, מייצר דווקא הרג ברברי
כשאנחנו אוכלים בו בעל חיים שרצה לחיות, ושנשחט בשבילנו
אחד מהציורים המוכרים של סו קו, מתאר דמות של אדם ברחוב חשוך
מביט אחורה במבט מבועת כשמאחוריו צועדים חזירים, עגלים, כבשים, עז, תרנגולת ואפרוח
הם לא ממש מאיימים – הם פשוט נמצאים שם, עוקבים אחריו כמו צל
ואפשר להבחין בהם כשמביטים אחורה ברגע של חשבון נפש, לבד
סו חזרה לנושא הזה בעוד ציורים, למשל כשהחיות מגיעות למיטה של האדם שאכל אותן
או בציור אחר, חיות שהפרווה שלהן נפשטה מהן עוקבות אחרי אישה עם מעיל פרווה
והכיתוב לא משאיר הרבה מקום לפרשנות: "קר והם רוצים את המעילים שלהם בחזרה"
הציורים האלה של סו קו כבר מזכירים יותר קריקטורות כמו אלה
הציור הזה מזכיר את ציורי הגיהנום של הירונימוס בוש
הציור מתאר מרחב עצום שבמרכזו מטחנת בשר ענקית ועקומה
הנוף מלא בחיות אומללות ותלויות, עם יצורי כלאיים שדומים לשדים ההזויים שצייר בוש
אבל כאן הם נראים כמו קורבנות של הנדסה גנטית חולנית
אנחנו חיים בעולם שבו יצורים כאלה הפכו לאמיתיים
קרונות מובילים יונקים ועופות ממינים שונים – מבויתים וחיות בר, וכן אנשים ויערות, ללוע של המטחנה
ושם תליינים משליכים אותם פנימה, עד שהקורבנות נעלמים
מהצד השני יוצא בשר טחון ומדמם
נראה שכל העולם עלול להגיע בסופו של דבר למטחנה
למרות שגם בין הדמויות הזעירות יש הבחנה בין מנצלים למנוצלים
ואת המטחנה עצמה מפעיל בעל ההון
בצל המטחנה שרועים סוס מת ואנשים רזים מאוד, רמז לרעב שגורמת תעשיית הבשר העולמית
זו אלגוריה פסימית וכואבת על הסדר העולמי – אחת מאלגוריות עולמיות לא מעטות שיצרה סו
אז מה אני כל כך אוהבת, בציורים של סו קו שבגללו היה לי חשוב לספר לכם עליה?
אני נדהמת מהיכולת שלה להיות מתעדת מרשימה, שהולכת בעקביות למקומות הכי נוראיים,
במטרה פשוט לראות ולדווח, להיות פה לחסרי הקול
ומצד שני היא גם משתמשת ביצירתיות ובכישרון בתיעודים האלה
כדי לשלב אותם אל תוך יצירות אמנות, שהן לפעמים סמליות ולא ריאליסטיות
עם אמירה ייחודית ונועזת וכואבת על העולם
ברור שלא כל אחד הולך לאהוב את סו קו
אבל קשה לא להכיר בגדולה שלה
היא החליטה שסיבת הקיום לאמנות שלה היא אמירה חברתית, שמנסה להשפיע
היא בחרה לתפקד כמתעדת בשבעת מדורי הגיהנום שבנינו לבעלי החיים
ובו-בזמן היא מתפקדת גם כמבקרת מהצד, מרחוק, דרך סמלים וכלים אסתטיים ומופשטים
כל אלה הופכים את סו קו לשילוב נדיר של פעילה חשובה לזכויות בעלי-חיים, כולל בני אדם
ושל ציירת ואמנית חשובה
אז מה אתם חשבתם על סו קו והיצירות שלה?
היא מרגשת אתכם כמו שאותי?
תכתבו לנו בתגובות ושתפו עם חברים!
ונתראה בפעם הבאה 🙂
