מי צד את הציידים? סיפור בלשי מצמרר ומצחיק

זה סיפור על אישה שגרה לבד בבית על גבעה מושלגת בפולין. היא חיה בעולם ש"לא נראה שנברא למען בני אדם". כל מיני דברים אחרים מדאיגים אותה כמו ההיעלמות של שתי הכלבות שלה – אבל אז כמה מהאנשים המעטים שחיים באזור הקפוא והנידח הזה מתחילים להתגלות… מתים. ולא בנסיבות טבעיות. האישה, ינינה, שמה לב להמון סימנים חשודים. למשל, כל הנרצחים עסקו בציד או באלימות אחרת נגד בעלי חיים, כמו גידול שועלים לפרווה. היא חייבת לשתף את הרשויות בגילויים שלה, כמו זה שבעלי חיים הותירו עקבות וסימנים בכל זירות הרצח. אבל האם ייתכן שאיילות… יהרגו צייד? שציידים אנושיים יהפכו לניצודים? ואולי הרוצחים הם השועלים שהשתחררו איכשהו מחוות הפרוות, ונראים מדי פעם ביער?
ינינה, הדמות הראשית בסיפור, לא מוכנה להשלים עם זה שהיא חיה בחברה שלא מייחסת חשיבות לחיים ולסבל של בעלי חיים. היא מסרבת להשלים עם זה שהמשטרה או הכנסייה משרתים את בעלי הכוח, את מועדון הציידים הרצחני למשל, וניצבים נגד הקרבנות החלשים ביותר:
"על עצמות המתים" הוא סיפור מתח מטורף ומצחיק, מחריד ומתוחכם, שכתבה זוכת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק – סיפור על רצח ועל חברות, על תליינים שהופכים לקורבנות – ועל אישה אחת זקנה ומשונה, שלא לומר תמהונית ונודניקית מהגיהנום, עם דעות נחרצות ולפעמים הזויות, שאני כמובן התאהבתי בה לגמרי.
זה גם סיפור שלא מתעלם מזה שבני האדם לא נמצאים כאן לבד. שועלים, איילות, חזירי בר, כלבים, ציפורים ואפילו חיפושיות ממלאים את הספר בהרבה דרכים. ולא רק כמינים, אלא כיחידים, כמו השועל המלכותי שמגיע מצ'כיה, שינינה קוראת לו "הקונסול". בעלי חיים מוצגים בספר בצורה שבעצם לא ממש זכורה לי מספרים או סרטים אחרים. גם הפיתרון שלו, איך שהסיפור נגמר, הדהים אותי והשפיע עלי בעוד דרכים שלא ארחיב עליהם מחשש ספויילער.
יש טענות שהספר "פרובוקטיבי". כשהוא יצא לאור בפולין – הסופרת, ספגה עלבונות נוראיים ואפילו איומים על החיים שלה, בין היתר מציידים שטענו שהיא מעודדת "טרור אקולוגי" נגדם. אבל בעולם שבו 'דקסטר' הוא יצירת מיינסטרים לגיטימית, נראה שרובנו יודעים בדרך כלל להפריד יפה בין פנטזיה – גם על "צדק" רצחני – לבין מציאות.
בואו נחזור לרגע לסצנה המופלאה בתחנת המשטרה שהקראתי קודם. למה היא כל כך הצחיקה וריגשה אותי?
ינינה מתעקשת להיות כביכול "נאיבית", להאמין שהיא יכולה לדבר עם השוטר, עם כל אחד בעצם, בשם הצדק יותר מאשר בשם החוק היבש, בין אם לשתף אותו בתיאוריות שלה על נקמת החיות בציידים, ובין אם להגיש תלונות על מעשי רצח שביצעו הציידים בעצמם. היא מתעקשת לדווח לשוטרים המבולבלים על חזיר שנורה למוות כעל מעשה רצח אכזרי, ובהמשך אפילו על הקצביות והמשחטות ועל התרבות האנושית כולה. וזה יוצא אדיר ומזעזע וקומי וקרינג'י כי כל מה היא אומרת זו בעצם אמת פשוטה, אבל כזאת שאסור להגיד בקול, שלכאורה אבסורדי ואין שום טעם להגיד, בטח לשוטר. אבל ינינה, שהיתה בצעירותה מתכננת גשרים, נחושה להאמין שניתן ליצור גשר אל כל אדם, שכולם יכולים לראות מה רע ומה טוב אם רק יסתכלו באמת. בואו תשמעו רגע איך זה נשמע:
גם לחברים של ינינה ברור שהיא מדברת הרבה יותר מדי, ושככל שהיא מדברת היא רק הולכת ומסבכת את עצמה, ושהניסיון שלה להפיל את האשמה על מי שלדעת כולם לא מסוגלים לרצוח, בעלי החיים, משונה מאוד. אפילו קצת פסיכי. אבל ינינה הופכת בהדרגה, מבחירה, להיות הדוברת חסרת הפחד של בעלי החיים, ומרחיקה את עצמה מהעולם האנושי שסביבה, שהולך ומתגלה כעשוי משכבות עבות של הצדקות לאלימות כלפי בעלי חיים.
ינינה יוצאת דופן מאוד כי היא לא צריכה שהחברה תיתן לה סמכות לדבר, למחות או לגנות מעשים – היא בזה לסמכות הממוסדת של הכומר והשוטר כשהם מקטינים ראש "כמו פקידים קטנים" ועוד יותר כשהם מנצלים את הסמכות שלהם לרעה, והיא יותר ויותר מעזה להתריס נגדם כשהם לא משרתים את הצדק כמו שהם אמורים לעשות לדעתה – אלא את בעלי הכוח.
כמובן שבסופו של דבר אפילו הסמכות הצנועה שיש לה כמורה לילדים קטנים תעמוד בסכנה, ככל שהיא תמשיך במסע ההאשמות והגילויים שלה.
האזכור של מחנות הריכוז בציטוט שהבאתי קודם עלול לצרום, במיוחד אולי כשהוא בא מסופרת פולנייה. אבל האזכור הזה לא מקרי. אולגה טוקרצ'וק היא אחד הקולות האמיצים והבולטים בפולין כיום – גם בכתיבה הספרותית שלה וגם בראיונות ומאמרים – שמוחים נגד העלמת העבר היהודי העשיר של פולין ונגד השכחת האחריות הפולנית לרצח ורדיפות של יהודים. על העמדות האלה אולגה משלמת מחירים כבדים, אם לשפוט לפי האמירות המכוערות שמוטחות נגדה בתקשורת הפולנית. אבל ממש מעודד אותי ונותן לי השראה לראות כמה היא חזקה וחסרת פחד מול כל הרעל שמופנה נגדה, איזה ביטחון שקט ומרשים יש לה בצדק וביכולת של כל אחד לזהות חוסר צדק, ולראות שמה שאנחנו עושים לבעלי חיים הוא רע וחסר הצדקה, אותה אמונה שמנחה גם את ינינה גיבורת הספר שלה, "על עצמות המתים".
הספר הפך ללהיט בפולין הרבה לפני שתורגם לשפות נוספות – מעניין, אולי זה מסביר את כל המסעדות הטבעוניות האלה בוורשה – והספר אפילו עובד לסרט קולנוע בשם "Spoor", שזכה בפרס "דב הכסף" בברלין, ושילבתי קטעים ממנו לאורך הפרק הזה. כיום טוקרצ'וק מתגוררת בכפר קטן בפולין, קרובה לטבע, ממש כמו ינינה בספר. היא מקדישה את עצמה לכתיבה, לקריאה ולאקטיביזם – כולל אפילו החתמת עצומות ברחוב וכולל תרומה של חלק גדול מכספי הזכייה שלה בנובל רק לאחרונה. הספרים שלה תורגמו ליותר מ-40 שפות וכיום היא הסופרת הפולנית המתורגמת ביותר. אני מחכה שיתרגמו עוד ספרים שלה לעברית ומקווה שהיא תמשיך ליצור עוד המון שנים ולהשפיע טוב על העולם, וממליצה לכל מי שעוד לא נחשפו לכתיבה שלה – לנסות.
אם אהבתם את הסרטון – אל תשכחו להירשם כמנויים כדי לקבל הודעה כשאעלה סרטון חדש!
מוזמנים כמובן גם ללחוץ לייק, להגיב ולשתף עם חברים! נתראה בקרוב 🙂 ותהיו נחמדים גם לבעלי חיים! לפעמים אי אפשר לדעת איך הם יגיבו…