על טעם ועל ריח: למה אנחנו יכולים להריח מיליוני ריחות אבל לטעום רק 7 או 8 סוגים של טעמים? איך מריחים בעלי חיים במים? איזה בעל חיים יכול לטעום עם כל הגוף? איזה איבר משמש בעלי חיים כדי להריח ריחות רק של בני המין שלהם? למה כלבים החליפו את החזירים בחיפוש פטריות כמהין עבור מסעדות יוקרה למרות שחוש הריח שלהם חד פחות? איך חיות בר שונות רואות את העולם?
ובכלל חושים – איך בעלי חיים אחרים חווים אותם? ואיך אפשר לדעת את זה?!
ואיך חושי-העל של בעלי חיים בטבע יכולים להפוך לסיוט חסר תכלית כשהם כלואים בתנאים מלאכותיים?
לרוב בעלי החיים יש עיניים ואוזניים ואפים ופיות, ולמרות שהאיברים האלה יכולים להיות מעוצבים מאוד אחרת משלנו, קשה לפספס את הדמיון הבסיסי שמשותף לכולם, במראה ובתפקוד, ואת המטרה המשותפת שהכלים הביולוגיים המשוכללים האלה נועדו להשיג: להרגיש ב"חוש" – זאת אומרת, מיידית, בתור חווייה נעימה יותר או פחות – דברים חשובים על העולם שסביבנו. חושי השמיעה (או הראייה, הריח, המישוש, וכו') של בע"ח שונים – שונים זה מזה. יש בעלי חיים ששומעים צלילים נמוכים מאוד, יש כאלה שרק צלילים מאוד גבוהים, יש כאלה ששומעים טווח רחב מאוד, ויש אפילו חיות שהתפתחו לשמוע אולטרה-סאונד. חושים מסוימים של בעלי חיים התפתחו עד כדי כך שהם עשויים להיראות לנו כמו כוחות-על או יכולות מיוחדות באופן על-טבעי כמעט – אבל רובם הם בסך הכל שכלול ושיפור (מדהים!) של חושים שיש גם לנו. "סופר-חושים" שנוצרו מסיבות טבעיות. לפעמים אלה לא החושים של חיות אחרות שהשתפרו, אלא זה החוש שלנו (ושל חיות נוספות) שהתנוון – כמו איבר יעקובסון שמשמש את רוב היונקים רק לזיהוי ריחות של בני מינם (פרומונים), אבל אצל בני אדם הוא מתנוון בתקופת העוברות.
בעלי חיים נולדים עם חושים ועם תחושות. החושים והתחושות האלה הם דבר מועיל ונפלא וקסום לרוב, אבל הם הופכים לעינוי מתמשך כשבעלי החיים נכלאים לכל חייהם בתנאים מלאכותיים שמוכתבים על ידי שיקולים כלכליים וממש לא מתאימים להם.
אם גם חוש הצדק שלך אומר לך שהיחס שלנו לבעלי חיים כיום הוא לא ראוי – כדאי לך לנסות את אתגר22 שלנו, שם תוכל לנסות יחד עם עוד הרבה אנשים כמוך טבעונות למתחילים ל-22 ימים, בליווי תזונאיות וכולל מידע על טבעונות ובריאות שיוכל לשנות את חייך!
איך כלבים רואים את העולם? וחתולים? וציפורים? ותמנונים? מה אם אני אגיד לכם שבעלי חיים מסוימים יכולים לראות צבעים שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין? ולקלוט מריח של מישהו פרטים שאנחנו צריכים לשלם לחוקר פרטי בשביל לדעת אותם? כשהתחלתי לעבוד על הסרטון הזה ידעתי שיש חיות עם יכולות משוגעות אבל באמת שלא ידעתי עד כמה! מחיה שיכולה לטעום בכל הגוף לחיה מדהימה שממששת במדויק בעזרת שערה דקיקה! יש למה לחכות, אבל למה שנצטרך? פתיח ומתחילים!
חוש הטעם
חוש הטעם הוא כנראה החוש הכי מוגבל שלנו. אנחנו יכולים לראות או להריח או למשש זיליון דברים שונים, אבל אנחנו יכולים לטעום פחות טעמים משיש לנו אצבעות. על הלשון ובפה מפוזרות לנו בלוטות שקולטות רק שבעה (או שמונה) סוגים של טעמים. ביניהם כמובן חמשת הטעמים שכולנו מכירים: מתוק, מלוח, מר, חמוץ וחריף. אבל מסתבר שיש עוד שניים, מוכרים קצת פחות: אומאמי (הטעם של מונוסודיום גלוטמט, שבולט למשל בקטשופ ורוטב סויה ואבקות מרק), ושומן – מחקרים הראו ממש לאחרונה שגם בשביל להבחין במידת השומניות של האוכל יש לנו בלשון בלוטות טעם מיוחדות. לאחרונה עלו טענות לקיומו של טעם נוסף, "קוקומי", שאמורים להרגיש רק ביחד עם אוממי, אבל אני מודה שאישית עוד לא הצלחתי להבחין בו.
הרבה אנשים חושבים שהם אניני טעם אבל יש בעלי חיים שחוש הטעם שלהם מפותח הרבה יותר מזה שלנו. לשפמנון הערוצים שנפוץ בצפון אמריקה למשל יש פי 100 בלוטות טעם יותר מאשר לנו. לא פחות מ-680 אלף בלוטות טעם מפוזרות על כל הגוף שלו – כולל הסנפירים! גם תמנונים יכולים לטעום עם הזרועות שלהם… או ליתר דיוק עם כל אחת ממאות כריות ההצמדה שמפוזרות על הזרועות שלהם. כל אחת מהן כוללת בתוכה גם קולטני טעם, ככה שכל מישוש הוא בעצם גם טעימה…
אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה זה לטעום משהו עם כל הגוף? זה מעורר פנטזיות על בריכת שוקולד… אבל לחשוב איך מרגישה היכולת הזאת בבריכת דגים צפופה ומזוהמת… כי אלה התנאים שבהם בדרך כלל שפמנונים מגודלים כיום, אני לא יכולה לדמיין את עצמי נכנסת אפילו לשנייה לבריכה כל כך מלוכלכת, תדמיינו מה זה לחיות שם את כל החיים שלכם, ושאתם טועמים… הכל… נורא. אפילו לפרות, שאנחנו הורגים ואוכלים בשבילשם הטעם, יש, מסתבר, פי 5 בלוטות טעם מאיתנו… אבל זה לא מונע מאיתנו להאכיל אותן בחרא, אפילו מילולית
חוש הריח
חוש הריח מאפשר לנו להבחין בכימיקלים שהתנדפו לאוויר ולהסיק מזה כל מיני מסקנות. למשל – הממ… מישהו אופה עוגה! או: הממ… מישהו לא זרק את הזבל! באף שלנו מתחבאים לא פחות משישה מיליון קולטני ריחות שמאפשרים לנו להבדיל בין עשרות מיליוני ריחות שונים! רוב הטעם של האוכל שאנחנו טועמים – 80% ממנו! – הוא בעצם ריח!
אבל גם ברחרוח כדאי לדעת שאנחנו לא אלופי העולם. למעשה, לבני אדם יש חוש ריח מאוד לא מפותח ביחס לרוב היונקים. להרבה יונקים יש לא רק הרבה יותר קולטנים אלא גם איבר הרחה מיוחד שמיועד רק לריחות של בני המין שלהם, שנקראים פרומונים. לבני אדם יש רק שריד מנוון של האבר הזה באף. אבל כל עכבר או כלב משתמשים בו אינספור פעמים ביום כדי לדעת המון דברים על יצורים מהמין שלהם, גם אם הם רק עברו במקום שלשום: מי הם? באיזה גיל הם? מה המין שלהם? ואפילו מה המעמד החברתי שלהם ועוד ועוד. יחסית אליהם – אפשר להגיד שאנחנו תתרנים, כלומר חסרי חוש ריח. הנה כמה דוגמאות מעניינות לזה:
פטריות כמהין נחשבות מעדן נדיר, ומסעדות יכולות לשלם על קילו אחד כמה אלפי דולרים. אבל עד היום לא הצליחו לגדל אותן. צריך למצוא אותן, והן, כדי לעצבן, צומחות בתוך האדמה. לבן אדם אין הרבה סיכוי למצוא אותן רק עם האף שלו. לכן בני אדם ניצלו למשימה במשך מאות שנים יצורים שקל לראות שיש להם אף יותר מרשים ופעיל משלנו, חזירים. היום גם יודעים ששבעה אחוזים מהמוח שלהם מוקדשים לעיבוד ריחות – לעומת רק 0.01% מהמוח שלנו! אבל הקושי איתם היה… למנוע מהם לחסל את הפטריה הטעימה מייד כשהם מצאו אותה. הם כנראה נהנים ממנה בדיוק כמו אניני הטעם במסעדות. בכל אופן, מחפשי הכמהין בחרו לרוב להחליף את החזירים בבעל חיים עם חוש ריח מפותח קצת פחות משל חזירים – אבל כזה שהפכנו להיות הרבה יותר צייתן להוראות של בני אדם – כלבים…
ובכל זאת, חוש הריח של כלבים חד יותר משלנו פי 10,000 ואולי אפילו פי 100 אלף!
ולא רק כלבים וחזירים. גם כרישים מריחים לפחות פי 10,000 טוב יותר מאיתנו. נקבת כריש, למשל – אי אפשר להגיד כרישה, נכון? יודעת להבחין, מרחרוח מהיר, לא רק אם הכריש ששוחה לעברה זכר או נקבה – אלא אפילו אם הוא שבע או רעב… ואגב – השבע לרוב ייראה לה הרבה יותר מושך..
חוש הריח המפותח של חולדות גורם להן להבחין בריח שמפיקות חולדות אחרות שנמצאות במצוקה. בטבע זה סימן חשוב שיכול להציל את החיים שלהן. אבל הוא הופך לעינוי חסר תועלת כשהן כלואות במעבדות ניסויים ומריחות שוב ושוב את ריחות המצוקה של כל חולדה שעוברת הליך כואב או מפחיד במהלך ניסויים. הריח הזה גורם להן לקפוא במקום, להשתין ולהפגין עוד סימני חרדה. הרבה נסיינים לא מודעים בכלל למצוקה שמתעוררת בחולדה כשמכניסים אותה, למשל, למתקן שבו חולדה קודמת סבלה והפרישה ריחות מצוקה.
פילים מריחים איפה יש מים ממרחקים עצומים – אפילו כשצריך לחפור קצת בקרקע כדי לגלות אותם!
גם לפרות יש חוש ריח מדהים, שנועד להזהיר אותן מפני סכנות. הן יכולות להריח דברים ממרחק עשרה קילומטר – שזה כמו כלבי ההרחה המצטיינים ביותר! ושוב אני חושבת כמה בורות והתנשאות יש ביחס המזלזל שלנו לפרות ובתנאים שבהם אנחנו כולאים אותן כשאנחנו מניחים שהן איזה מין יצור קהה-חושים שבקושי מודע למה שקורה מסביבו.
אבל למרבה ההפתעה, הרחרחן המצטיין בפלנטה הוא אולי… הצלופח! הוא מחזיק בלא פחות ממיליארד קולטני ריחות שונים!
חוש הראיה
אחת הסיסמאות המוכרות בתנועה לזכויות בעלי חיים היא "תסתכלו לחיות בעיניים". אבל בואו רגע נעשה את זה בצורה מילולית לגמרי 😉 בואו נסתכל מקרוב על כמה עיניים של חיות, ונראה איך כל אחת מהן מעוצבת באופן מושלם לצרכים של מי שהיא שייכת לו:
הראייה של חתולים? טובה פי 8 משל בני אדם
תמנונים רואים צבעים בטכניקה שונה מבעלי חוליות – על ידי שינוי צורת האישון שלהם!
ינשופים ולמורים יכולים לראות למרחק גדול גם בחושך
לעזים יש אישונים רחבים שמאפשרים להם לראות 330 מעלות – כמעט את כל מה שמסביבן!
זיקיות יכולות לסובב את העיניים שלהם ב-360 מעלות, ולכיוונים שונים בו-זמנית!
לדיונון ענק יש את העיניים הגדולות ביותר של יצור שחי כיום – בקוטר 30 ס"מ!
לגמלים יש 3 שכבות של עפעפיים כדי להגן עליהן מהחול במדבר, והם יכולים לראות גם כשהם סגורים!
תוכים, כמו הרבה עופות, רואים צבעי על-סגול, שנמצאים מחוץ לטווח הראייה שלנו. אני ארחיב על זה עוד מעט. זה מאפשר להם למשל להבחין הרבה יותר מאיתנו מתי בדיוק פירות מבשילים
חולדות הן חיות לילה, ולכן העיניים שלהן רגישות מאוד לאור חלש. הרגישות הזאת גורמת לזה שאור חלש מבחינתנו – גורם להן סנוור חזק ואפילו נזק לרשתית. אנחנו בכלל לא חושבים על זה, כי העיניים שלנו מתחילות לכאוב רק באור הרבה יותר חזק… של צהריים בים כזה…
זה חמור אפילו יותר בחולדות לבקניות, שהן רוב החולדות שמנצלים היום במעבדות. התאורה החזקה המקובלת בהן פוגעת קשה בעיניים שלהן, ובמיוחד כשהן נחשפות, אפילו תחת הרדמה, לאורות חזקים במיוחד כשמנתחים אותן או נותנים להן כל מיני "טיפולים". מסתבר שרוב עורכי הניסויים בכלל לא מודעים לזה. זה לא רק אכזרי – זה לא מדע. לא המחקר ש"ניסה לרפא חולדות מדיכאון חורף" על ידי חשיפה שלהן לאור חזק – והצליח כמובן רק לעוור אותן – ולא אף ניסוי על חולדות שלא לוקח בחשבון את ההבדלים בין החושים שלנו לשלהן.
חוש הראייה נראה לנו כמו החוש החשוב ביותר, ולא סתם. זה החוש שהמוח של בני אדם מקדיש לו הכי הרבה משאבי עיבוד. חוש הראייה מאפשר לנו להבין במהירות איפה אנחנו ומה קורה סביבנו. אפילו דברים מאיימים שמתקרבים מרחוק. והכל – בתנאי שיש אור. האור מורכב מאורכי גל שונים, ובעיניים שלנו יש קולטני צבע רק ל-3 אורכי גל, או 3 צבעים: אדום, כחול וירוק. משלושת צבעי היסוד האלה – ורק מהם – המוח המדהים שלנו מערבב ומרכיב את כל שאר הצבעים! יש בעלי חיים שיש להם רק שני סוגים. למשל לכלבים. אין להם קולטנים לירוק (ובכלל מעט קולטני צבע) ובגלל זה הם רואים הרבה פחות צבעים מאיתנו.
אבל לציפורים למשל, יש לא שלושה או שניים אלא ארבעה סוגי קולטני צבע בעין – אדום, כחול ירוק ו… על-סגול, טווח צבע שאנחנו לא מסוגלים בכלל לקלוט. זה מאפשר למוח המדהים של הציפורים לערבב ולהראות להן הרבה יותר צבעים משאנחנו יכולים לראות! או לדמיין. למעשה יש הרבה דברים שהתפתחו ככה שרק ציפורים יכולות לראות. ככה למשל נראות לנו הציפורים האלה; אבל ככה הן נראות אחת לשנייה. ככה נראים פירות ופרחים בעינינו, בזמן שככה הם נראים לציפורים. הן פשוט רואות יותר! כן, למרות שראייה זה החוש המוביל שלנו, גם בו יש המוני חיות עם תפיסה חזותית חדה ועשירה יותר. מבחינת רוב הציפורים והדגים – אנחנו קצת עיוורי צבעים.
מה שאתם רואים עכשיו אלה רק נסיונות שעושים לפעמים להמחיש לנו שיש במציאות צבעים שאנחנו לא רואים. אבל שום המחשה לא יכולה לגרום לעיניים שלנו לראות צבעים שאין לה קולטנים לקלוט.
גם דגים בדרך כלל רואים יותר צבעים מאיתנו. הרגישות שלהם לצבעים גרמה לחלקם לפתח טכניקות החלפת צבעים מדהימות. הרבה דגים משנים צבע, למשל להסוואה, או לתקשורת, ואפילו לחיקוי והטעיה. צבעים מסוימים יכולים להעיד לא רק מה הגיל או המין של דג מסוים – אלא לפעמים אפילו באיזה מצב-רוח הוא נמצא! דגי פלאונדר משתמשים בראיה כדי לשנות את הצבעים שלהם בשביל הסוואה. איך יודעים שחוש הראיה קשור לזה? כי אפילו אם עין אחת שלהם פגועה – הם יתקשו להסוות את עצמם. זה רומז שלא מדובר באיזה מנגנון גופני אוטומטי, אלא בתהליך שמערב מודעות.
אגב, הזרועות של תמנונים שהזכרתי קודם לא מאפשרות להם רק למשש ולטעום כמו שאמרתי – אלא אפילו לראות משהו. השנה התפרסם ניסוי של חוקרים בישראל שגילו שזרוע של תמנון יכולה לעקוב אחרי אור גם כשהכל מוסתר מהעיניים של התמנון.
אבל איך חיות אחרות "רואות את העולם"? האם המוח שלהן מעבד את המידע מהעיניים כמו המוח שלנו? ואיך בכלל אפשר לדעת כזה דבר? מסתבר שיש דרך, בעזרת… אשליות אופטיות! אשליה אופטית היא תמונה שגורמת לכולנו לחשוב משהו – למרות שהוא בכלל לא נכון. למה? בגלל השיטה שבה המוח שלנו הופך המון קטעי מידע מהעין לתמונה אחת יפה ומסודרת. בואו אני אתן לכם דוגמה. איזו מהמשבצות בציור הזה יותר כהה – א' או ב'? כולנו נגיד ישר: ברור שא'. גם אם יגידו לנו ויוכיחו לנו ששתיהן בדיוק אותו צבע, אותו אפור בדיוק, אנחנו נמשיך לראות אחרת. ולא סתם. זה קשור בתוכנה הבסיסית שבה המוח שלנו מעבד את המידע מהקולטנים בעיניים. ומסתבר שחיות אחרות – כולל ציפורים ודגים – מגיבות… בדיוק כמונו לאשליות אופטיות! אם מאמנים ציפור לזהות את המשבצת הכהה מבין שתיים – היא תטעה בדיוק כמונו לחשוב שמשבצת א' כהה יותר מ-ב'. זה מוכיח שהתוכנה שהמוח שלהן משתמש בה לעיבוד תמונות – היא בדיוק אותה תוכנה כמו שלנו. עם אותה גאונות, וגם עם אותן"נקודות חולשה".
חוש השמיעה
חוש השמיעה מאפשר לנו לקלוט צלילים וקולות מהסביבה ולהשתמש בזה להמון דברים, בין אם בשביל תקשורת כמו שיש לרוב החיות, ואפילו בשביל מוסיקה, שגם ההנאה ממנה משותפת להרבה יותר בעלי חיים ממה שכנראה חשבתם, כמו שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים שכדאי לכם לראות אם פספסתם. אבל גם במקרה של חוש השמיעה, יש להרבה בעלי חיים יכולות מדהימות. הנה כמה דוגמאות:
האוזניים הארוכות של ארנבים מאפשרות להם לשמוע סכנה מתקרבת ממרחק של 3 ק"מ, ולאתר בצורה מדויקת את הכיוון שממנו הסכנה מגיעה – כמו שני מכ"מים
הדיוק בשמיעה של הכלבים מאפשר להם לזהות בקלות את הצעדים של מי שמטפל בהם
השמיעה החדה של חולדות מאפשרת להן להבדיל בקלות בין שפות אנושיות או בין קולות של אנשים שונים. אנחנו, לעומת זאת, יכולים לשמוע רק מעט מהקולות שהן משמיעות ושמשמשים אותן לתקשורת זו עם זו ועם הגורים שלהן. מעט המחקרים שנעשו על התקשורת הזאת נעזרו במכשיר הקלטה מיוחד שהציג את הצלילים העל-קוליים בתור תמונות.
פילים שומעים תדרים נמוכים יותר משאנחנו מסוגלים לשמוע. אבל רוב החיות ששומעות יותר טוב מאיתנו – עושות את זה בתדרים הגבוהים דווקא.
מי לדעתכם שומע טווח רחב יותר של צלילים – אדם, כלב, חתול או עכבר? אז התשובה היא… העכבר! לפחות כשהוא צעיר. כמונו, גם טווח השמיעה שלהם מצטמצם עם הגיל.
לצערם של השומעים המצטיינים – העכברים והחולדות – הם גם בעלי החיים הכי מנוצלים במעבדות ניסויים. וגם כאן חוש-העל השמיעתי שלהם, שבהקשר טבעי הוא ברכה – הופך לקללה. לא מעט מכשירים שמבחינתנו הם דוממים – משמיעים רעשים צורמים באוזנים של חולדה או עכבר. מסך מחשב או אפילו מנורת ניאון יכולים להשמיע צווחה קבועה של מעל 80 דציבלים בתדר שאנחנו קוראים לו "על קולי", אבל הוא קולי לגמרי לחולדה.
עכשיו תחשבו על חולדות מעבדה שתוקעים אותן בכלוב קטן גבוה ליד מנורת ניאון. כמה סבל יכול להיגרם לה רק מרעש שבכלל לא קיים מבחינתנו. וכמו שאמרתי קודם, זה לא רק עוול מוסרי – זה גם טמטום מדעי. כי בניסוי המטרה לנטרל כמה שאפשר השפעות חיצוניות במטרה לבודד משתנה ספציפי – זה שרוצים לבדוק. אם חלק מהחולדות סובלות מרעש וחלק לא (או חלק מתעוורות וחלק לא) רוב הסיכוי שהניסוי יהיה בזבוז עצום של כסף וחיים וסבל.
עד לפני כמאה שנה חשבו כל המדענים שדגים הם חירשים – הרי אין להם אוזניים! אבל היום אנחנו יודעם שבמים אין בעצם צורך באפרכסות חיצוניות לשמיעה כי המים מוליכים צלילים פי 5 טוב יותר מאוויר.
לא רק זה – דגים לפעמים שומעים טווחי תדרים מאוד רחוקים משלנו. למשל, יש דגים ששומעים אולטרה-סאונד! למה התפתח להם החוש הזה? למשל כדי לשמוע ולהזהר מדולפינים שיוצאים לציד ומשמיעים קולות בתדרים כאלה כדי לנווט בחוש הסונאר שלהם. מה זה חוש סונאר? כמו שאני אגיד בסוף, אני שוקלת להקדיש פרק נפרד לחושים מטורפים כאלה שאין לנו בכלל.
למעשה, השמיעה, כמו ראיית הצבע, הומצאה לראשונה בדגים, ומהם ירשנו אותה בעקיפין. קולות משמשים דגים לתקשורת ולהתמצאות. למרות ההנחה המקובלת שדגים אילמים – יש להם למעשה יותר דרכים להפקת קול מאשר לחיות יבשה.
חוש המישוש
תעשו איתי שניה ניסוי קטן שעשו לי כשהייתי ילדה – שממחיש כמה קצות האצבעות שלנו הרבה יותר עשירות בקולטני מישוש. תגעו בקצה האצבע בלשון שלכם ועכשיו תגעו עם גב היד. הרגשתם איזה הבדל מטורף בפרטים? לא סתם אנחנו בודקים דברים עם קצות האצבעות ולא עם כל חלק אחר של הגוף. הרים של ספרים נכתבו על הרגישות המופלאה של האצבעות שלנו, ובאופן כללי של קופי-על. אבל בשנים האחרונות הוכח שהרגישות הזו בכלל לא ייחודית לאצבעות שנראות ככה, או בכלל לאצבעות. הרבה יונקים, למשל, ממששים את העולם בעיקר בעזרת… שערות! אבל לא סתם שערות. אלה שערות מיוחדות, שנקראות "שפמות", ואתם אולי מכירים אותם מחתולים אבל יש אותם גם למכרסמים ולכלבי-ים ולעוד המון חיות. וחוץ מלהיות ממש חמודות, השערות האלה התפתחו להיות אברי מישוש רגישים בטירוף. המידע שמקבלות חיות מהשפמות שלהן הוא אחד הדברים שעוזרים להם לבנות תפיסה מרחבית. חתול או עכבר שיאבדו איכשהו את השפם שלהם – יתקשו מאוד להסתדר בעולם.
הוכח למשל ששפמות של חולדות – רגישות לא פחות מקצות האצבעות שלנו. לשפמה אחת יכולה להיות לפעמים יכולת הבחנה מישושית גבוהה יותר מאשר לכל שאר הגוף! השערות האלה צומחות לא רק בצדי הפנים אלא גם על פרקי הרגלים הקדמיות, ויש להן ייצוג רציני במוח. לפעמים לכל שערה יש אזור עיבוד נפרד.
ולא רק שערות – אפילו סנפירים ממששים. וממש מעולה! מחקר חדש, מהשנה שעברה, הוכיח שגם סנפירים של דגים רגישים להבחנה בין מרקמים שונים לא פחות מקצות אצבעות של קופי-על. קשה. בקרוב כבר לא יישאר לנו על מי להתנשא…
אז אלה היו חמשת החושים… המוכרים ביותר. כי מה אם אני אגיד לכם שאין לנו בכלל רק חמישה חושים? שרוב המדענים טוענים כיום שיש לנו לפחות תשעה, חמישה עשר או אפילו עשרים ואחד חושים? ושגם הם יכולים להשתנות מאוד בינינו לבין חיות אחרות? ומה אם אני עוד אגיד לכם שיש גם כמה בעלי חיים שמחזיקים בחושים מיוחדים שאין לנו ושאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין? נראה לי שמגיע לכל זה פרק נפרד, מסכימים איתי? תכתבו לנו בתגובות!
